שלומית בן-צבי
1975-1997
שלומית נולדה ב- 2.1.75, באבן יהודה.
בהיותה בת שלוש וחצי עברנו לגור בכפר חגלה, מקום הולדתו של אביה, עמירם, ושלומית הצטרפה אל ילדי המושב שנסעו מדי יום לגן הילדים בשער חפר- לגן של הגננת בתיה רגב.
אח"כ עלתה שלומית אל ביה"ס היסודי "בית-יצחק" וסיימה כאן את כיתה ו'.
כבר מגיל צעיר בלטה אצל שלומית האהבה למוסיקה - במהלך שנות הלימודים השתתפה שלומית בחוג חליליות ובכיתה ד' הצטרפה למקהלת "מורן" שהוקמה באותה עת ע"י נעמי פארן.
בית יצחק הפך באותן שנים לביתה השני. בימי הפעילות של המקהלה הייתה שלומית מתארחת בבתי חברותיה והתקבלה שם כבת בית.
שלומית אהבה מאוד את פעילות המקהלה, והשתתפה במסגרת זו בקונצרטים רבים בארץ ובחו"ל. מספר שירים שכתבה שלומית בשנותיה הראשונות במקהלה הולחנו ובוצעו ע"י המקהלה בהופעותיה.
ההופעה האחרונה של שלומית עם המקהלה הייתה בקונצרט שבוצע באוסלו בטקס הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין, ושמעון פרס (לשם כך קיבלה שחרור מיוחד מצה"ל)
בכיתה ז' עברה שלומית לחטיבת הביניים-"רופין". המעבר לווה במשבר חברתי - הילדים איתם גדלה מגיל 3 וחצי פוזרו בין הכיתות ושלומית נותרה ללא חברותיה הקרובות. אחרי שנתיים בחטיבה החליטה שלומית לעבור ללמוד בתיכון "חדרה". עד מהרה מצאה את מקומה ואת חברותיה הטובות אפרת וליאורה, וסיימה בהצלחה מרובה את הלימודים.
עם סיום הלימודים התגייסה שלומית לצה"ל. את הטירונות וקורס מחשבים סיימה בהצטיינות וקיבלה דרגת רב"ט, שרתה במפקדת האוגדה של הבקעה בבסיס שבמעלה אפרים.
שלומית רצתה לשרת שירות אמיתי ותורם, רחוק מהבית, לחוות חוויות חדשות, להכיר חיים חדשים ואנשים חדשים, אך המציאות טפחה על פניה. כל יום בצבא היה עבורה סיוט והיא ציפתה בכיליון עיניים לסיום השירות. במהלך השירות הצבאי איש מהסובבים אותה בבסיס לא נתן ליבו למצבי הרוח הקשים, להרגלי האכילה המוזרים, להתבודדות.
בתום שירותה הצבאי שלומית חזרה הביתה מלאת תכניות כרימון. עוד טרם שחרורה דאגה לעצמה למקום עבודה באילת ואחרי תקופה קצרה ירדה דרומה כש"כל הבית" ארוז בתיקיה. כעבור 3 ימים חזרה. "התגעגעתי" אמרה. לא יכולתי להיות רחוקה מכם...
ושוב תכניות חדשות.
שלומית עברה לגור בת"א, יחד עם בן הדוד יענקלה ועוד שותף. היא מצאה עבודה בעזרת חברה בחנות בגדים בגן העיר. ההתחלה נראתה מבטיחה אך לאט, לאט גילתה שלומית שהחיים בעיר אינם גן- עדן. הפרפקציוניזם היה בעוכריה. הביקורת על כל אחד, על כל דבר. שום דבר לא טוב, לא מעניין.
בשלב זה ביקשתי ממנה לפנות לקבל עזרה. שלומית פנתה למרפאה וטופלה, אך מצבה הנפשי הלך והדרדר.
באחת השבתות צלצלה הביתה וביקשה שנבוא לקחת אותה. כשהגענו לדירתה היו כל חפציה ובגדיה ארוזים. שלומית חזרה הביתה.
החלה שיגרה של חיפוש עבודה וטיפול נפשי. שלומית שיתפה פעולה. רצתה להרגיש טוב, לצאת מהדיכאון ומהבדידות. " תנו לי סיבה אחת שכדאי לחיות בעולם הזה" כך אמרה לנו באחת משיחותינו.
העליות והירידות במצב רוחה, המצוקה והכאב שחוותה הביאו אותה לבצע מספר ניסיונות התאבדות.
בתקופות הטובות יותר, החיוביות יותר שלומית עבדה, רכשה לעצמה מכונית, בילתה עם חברותיה ורקמה תכנית לעתיד. היא נרשמה ללימודים באוניברסיטת בר- אילן, והתקבלה בקלות רבה למסלול הלימודים שבחרה – לשון אנגלית וספרנות. היא אף זכתה עוד לפני שהחלה בלימודים, במלגה לתלמידים מצטיינים מטעם קרן בית הנשיא.
כל התכניות שנרקמו פרחו כולן בעשן מדורות ל"ג בעומר.
בערב ה- 24.5.97 ירייה בודדת שמה קץ לכל החלומות- לחיים של ילדה, נערה מקסימה, יפה, חכמה, אהובה ומיוחדת.
ילדה שלי,
בראש הדף מתעופפת לה דבורה.
זו הדבורה שלך...
זוכרת?
כשהתכוננו ללוות את גינת בדרכו האחרונה, נכנסה אל הבית דבורה.
ניסיתי לגרש אותה בעזרת מגבת, אבל אז נשמע צעקה: "לא!!!
זאת הנשמה שלו, אם דבורה נכנסת לבית של אדם שנפטר - סימן שנשמתו באה לבקר".
צחקתי בלבי והנחתי לדבורה למצוא את דרכה החוצה.
אבל כארבעה חודשים מאוחר יותר ליווינו אותך בדרכך האחרונה ומאז הפכה הדבורה לידידתנו.
בכל פעם ובכל מקום היא מופיעה מתעופפת לרגע, ונעלמת.
זה קורה כשאני פותחת חלון במטבח, כשאנחנו יושבים לארוחה על הדשא, כשיוצאים בבוקר לגינה, כשמבקרים בבית הקברות, ואפילו בטיולים בחו"ל אנחנו פוגשים בה.
נאחזנו באמונה שזו נשמתך המרבה לפקוד אותנו, בכל עת, בכל מקום, בכל מזג אויר.
כך אנחנו מרגישים שאת איתנו , לידנו.
דבורה אחת, בודדה, חולפת בזמזום נעים, כאילו לוחשת:
"שלום...זו אני..."
ולרגע, זה נותן כח.